עם סיום ההכשרה, הוא יהיה מסוגל להתכנס אל תוך עצמו. כבר היום הוא יודע, לרגעים קצרים מאוד, להסתכל פנימה בלי לחשוב, אבל התחושה היא כי עוד מעט זה יהיה שונה לגמרי, עמוק יותר, הוא יוכל ממש להעלם. בשתים עשרה השנים האחרונות הוא שמע לא פעם הערות ועצות מאנשים שונים. כולם המליצו לו מאוד להרים את הראש, להסתכל. כולם. חוץ מאחד. חוץ ממי שהכיר אותו באמת, מי שידע שמה שלא יגיע מתוכו, לא יגיע בכלל. ואם יגיע, רק יעשה פחות טוב. רק האחד הזה, שהתגורר דרך קבע בתוך מטען הטלפון הנייד שלו, רק הוא ידע להסתכל איתו קדימה, גם כשהראש היה מורכן. האחד הזה לא הרבה לדבר, אבל היה לו ברור מה הוא אומר. האחד לא פעם שתק שתיקה חדה שהיה ברור שהיא שתיקה ולא דיבור. לא פעם הוא רצה לפתוח בשיחה עם האחד אבל הוא הרגיש שכל מילה רק תצמצם. ההבנה היתה רחבה כמו הנשימה. היו גם רגעים של קוצר הבנה, אבל הוא כבר ידע להרגיע את עצמו ולחזור ולהבין בצורה סדירה יותר ורגועה יותר. לא פעם היתה זו המחשבה על סיום ההכשרה שהבהילה ואפילו הפסיקה לרגעים את היכולת להרגיש את האחד. הוא כל כך רצה כבר להיות מסוגל להתכנס אל תוך עצמו, אבל עצב עטף את חלל הבטן שלו כשידע שהאחד לא נמצא בתוך עצמו וההתכנסות אל תוך עצמו לא תכלול את האחד, היא תכלול רק את עצמו.
בבוקר היום הראשון של השבוע האחרון בהכשרה, הוא לא שמע את האחד. הוא נבהל כשהבין שהוא גם לא מרגיש את האחד. הוא חשש כל כך שגם האחד לא מרגיש אותו. הוא לא הצליח להתרכז בתרגולים. הוא הלך מוקדם לחדר. הוא ישב והתבונן במטען הטלפון הנייד שלו. הוא כל כך רצה להרגיש את האחד, הוא כל כך רצה. מעולם לא רצה משהו כמו שהוא רצה באותו רגע להרגיש את האחד. הוא התעורר באושר גדול אבל מיד הבין שנרדם על השולחן, מתבונן במטען הטלפון והיה זה רק חלום שהוא והאחד הבינו כמו תמיד. כשהבין שזה היה רק חלום, הרגשת היאוש היתה אינסופית, רחבה יותר מכל דבר קיים. גדולה יותר מכל הר או יקום או נשימה. שלושה ימים לפני סיום ההכשרה, הוא הרגיש איך זה גדול ממנו, בלי כל שליטה שלו, כמעט ולא קשור אליו בכלל. הוא החל מתכנס אל תוך עצמו, הוא הרגיש שמקום עמוק ורחב כמו הים יודע בדיוק מה לעשות והוא רק ממלא אחר הדבר הכי טבעי ונכון ומדויק ואמיתי שעשה אי פעם. הוא המשיך להתכנס אל תוך עצמו, עוד ועוד. הוא המשיך והמשיך עד שהצטמצם לרוחב היקום כולו. הוא לא הרגיש כלום והרגיש הכל, הוא לא היה וידע הכל. הוא התכנס ונעלם, התכנס ונגלה. ושם, במרכז, בדיוק במרכז, בבהירות כמוה לא חווה מעולם, הוא ראה אותו. את האחד. האחד כל כך שמח לראות אותו. הוא לא היה צריך לעשות דבר. הם התקרבו זה אל זה במעגלים, בריחוף, באושר, בשקט. התקרבו והתקרבו עד שממש כמעט נגעו זה בזה. הוא והאחד. ממש כמעט יחד. הוא ידע שלאחד קוראים יוסף בן ששון. אושר אינסופי הציף את נשמתו כשידע שגם האחד, יוסף בן ששון, פחד לפעמים. הוא ידע ששניהם נמצאים עכשיו בתוך מטען הטלפון הנייד שלו. הוא לא רצה לפחד יותר. הוא לא פחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה