הקרבה למען הציונות

 ראשית הציונות חייבת היתה להיוולד מתוך החילוניות. היות מדינת ישראל היום חלק מאומות העולם נובעת מתוך החיבור בין ערכי הציונות לערכים אוניברסליים. מחיר הוויתור עבור קטיעת שרשרת המסורת הוא מחיר אינסופי שהרוב הציוני-חילוני משלם עד היום. שלא יספרו לי על ויתור והקרבה לטובת מדינת ישראל!

כל מצב בו נמצא איש

כל מצב בו נמצא איש
כל תסבוכת בה מישהו מסובך
משתנה בהתאם לאיך שהאיש מרגיש
תלוי בדרך בה העניין מנותח.

אם פרסונה סובלת מגיהוקים בלתי פוסקים
היא עלולה לחשוב שזהו סוף הדרך,
הפרסונה תחשוב אחרת, אם בנוסף לגיהוקים
תסבול מצרבת, פטרת ומים בברך.

גירוד נוראי בגב יכול להפוך אדם למטורף,
ההרגשה היא ממש סיוט, אבל ישנו היבט נוסף –
אם בנוסף לגירוד היו מצורפים –
מוגלה בשיניים, צהבת וטחורים.

אם גברת בצורה איומה מעצירות סובלת,
זה לא נעים, אבל גם לא כל כך נורא –
כמו מצבו של האדון, שחלף על פניה בסערה,
אחרי שלא התאפק, ושלשל בסופר, ליד הקופה.

עם סיום ההכשרה, הוא יהיה מסוגל להתכנס אל תוך עצמו

עם סיום ההכשרה, הוא יהיה מסוגל להתכנס אל תוך עצמו. כבר היום הוא יודע, לרגעים קצרים מאוד, להסתכל פנימה בלי לחשוב, אבל התחושה היא כי עוד מעט זה יהיה שונה לגמרי, עמוק יותר, הוא יוכל ממש להעלם. בשתים עשרה השנים האחרונות הוא שמע לא פעם הערות ועצות מאנשים שונים. כולם המליצו לו מאוד להרים את הראש, להסתכל. כולם. חוץ מאחד. חוץ ממי שהכיר אותו באמת, מי שידע שמה שלא יגיע מתוכו, לא יגיע בכלל. ואם יגיע, רק יעשה פחות טוב. רק האחד הזה, שהתגורר דרך קבע בתוך מטען הטלפון הנייד שלו, רק הוא ידע להסתכל איתו קדימה, גם כשהראש היה מורכן. האחד הזה לא הרבה לדבר, אבל היה לו ברור מה הוא אומר. האחד לא פעם שתק שתיקה חדה שהיה ברור שהיא שתיקה ולא דיבור. לא פעם הוא רצה לפתוח בשיחה עם האחד אבל הוא הרגיש שכל מילה רק תצמצם. ההבנה היתה רחבה כמו הנשימה. היו גם רגעים של קוצר הבנה, אבל הוא כבר ידע להרגיע את עצמו ולחזור ולהבין בצרה סדירה יותר ורגועה יותר. לא פעם היתה זו המחשבה על סיום ההכשרה שהבהילה ואפילו הפסיקה לרגעים את היכולת להרגיש את האחד. הוא כל כך רצה כבר להיות מסוגל להתכנס אל תוך עצמו, אבל עצב עטף את חלל הבטן שלו כשידע שהאחד לא נמצא בתוך עצמו וההתכנסות אל תוך עצמו לא תכלול את האחד, היא תכלול רק את עצמו.

בבוקר היום הראשון של השבוע האחרון בהכשרה, הוא לא שמע את האחד. הוא נבהל כשהבין שהוא גם לא מרגיש את האחד. הוא חשש כל כך שגם האחד לא מרגיש אותו. הוא לא הצליח להתרכז בתרגולים. הוא הלך מוקדם לחדר. הוא ישב והתבונן במטען הטלפון הנייד שלו. הוא כל כך רצה להרגיש את האחד, הוא כל כך רצה. מעולם לא רצה משהו כמו שהוא רצה באותו רגע להרגיש את האחד. הוא התעורר באושר גדול אבל מיד הבין שנרדם על השולחן, מתבונן במטען הטלפון והיה זה רק חלום שהוא והאחד הבינו כמו תמיד. כשהבין שזה היה רק חלום, הרגשת היאוש היתה אינסופית, רחבה יותר מכל דבר קיים. גדולה יותר מכל הר או יקום או נשימה. שלושה ימים לפני סיום ההכשרה, הוא הרגיש איך זה גדול ממנו, בלי כל שליטה שלו, כמעט ולא קשור אליו בכלל. הוא החל מתכנס אל תוך עצמו, הוא הרגיש שמקום עמוק ורחב כמו הים יודע בדיוק מה לעשות והוא רק ממלא אחר הדבר הכי טבעי ונכון ומדויק ואמיתי שעשה אי פעם. הוא המשיך להתכנס אל תוך עצמו, עוד ועוד. הוא המשיך והמשיך עד שהצטמצם לרוחב היקום כולו. הוא לא הרגיש כלום והרגיש הכל, הוא לא היה וידע הכל. הוא התכנס ונעלם, התכנס ונגלה. ושם, במרכז, בדיוק במרכז, בבהירות כמוה לא חווה מעולם, הוא ראה אותו. את האחד. האחד כל כך שמח לראות אותו. הוא לא היה צריך לעשות דבר. הם התקרבו זה אל זה במעגלים, בריחוף, באושר, בשקט. התקרבו והתקרבו עד שממש כמעט נגעו זה בזה. הוא והאחד. ממש כמעט יחד. הוא ידע שלאחד קוראים יוסף בן ששון. אושר אינסופי הציף את נשמתו כשידע שגם האחד, יוסף בן ששון, פחד לפעמים. הוא ידע ששניהם נמצאים עכשיו בתוך מטען הטלפון הנייד שלו. הוא לא רצה לפחד יותר. הוא לא פחד.

הם ישבו שם שלושה, נאצ'ו, מני ואלפרד

הם ישבו שם שלושה, נאצ'ו, מני ואלפרד. על הראשים של שלושתם כובעים רחבי שוליים ועל פניהם חיוך מעוטר בסיגר עבש ושיניים רקובות. כל שלוש דקות היה אלפרד מיישר את הגב, נאנח ושואל: "נאצ'ו, כמה זמן עוד?" וכל שלוש דקות היה נאצ'ו עונה בקול הצפצפני שלו: "אם היא לא מגיעה בעשרים דקות הקרובות, אני זז. הא מני? עשרים דקות וזזים, נכון?" ומני היה מהנהן ושותק. מני תמיד שתק, גם אחרי שניצח את חוליו בתחרות הצבעים וזכה במקום הראשון במחוז וגם אחרי שחוליו חטף לו את הפרס, מראת הצד המקורית מהטנדר של הרננדז, וניפץ אותה על הריצפה, הוא שתק. מני תמיד שתק. אחרי חצי שעה, כשאלפרד שאל בפעם המי יודע כמה: "נאצ'ו, עוד כמה זמן?", נאצ'ו קם, ירק את שארית הסיגר והסתכל על אלפרד. אלפרד נבהל שמני שוב קיבל את הסעיף, כמו אז בבר, כשמיגל הפוזל הוריד כסא על הראש של חורחה הפסנתרן, דבר שגרם לנאצ'ו לחטוף פתאום את הסעיף כי כבר נמאס לו מזה שכבר אי אפשר לשבת בשקט בבר ולשחק צבעים. סניורה דומה, אשתו של נאצ'ו, שכל כך פוחדת שבעלה יחטוף שוב את הסעיף מכינה לו את החביתות הקטנות מהתרד, שהן הדבר היחידי שיש לו סיכוי להרגיע אותו. גברת דומה מקווה שאם יקרה שוב מקרה ובעלה יחטוף את הסעיף, יאכל ואולי יירגע. סניורה דומה זוכרת מצוין את ערב ראש השנה שלפני חמש שנים כשנאצ'ו היה בטוח ששמע את חוליו אומר שהסיפור על הרננדז הוא סיפור לא נכון. הרננדז, שמשך אחריו את הכנופייה של מאוריסיו וככה הציל את כל הכפר מפוגרום אחד גדול, היה גיבורו של נאצ'ו. סיפור הגבורה של הרננדז הסתיים בצורה טרגית כשהרננדז, לאחר שהציל את הכפר, מצא את עצמו בין הצוק לבין כל הכנופיה של מאוריסיו שכבר סגרה עליו. דרך מראת הצד של הטנדר שלו זיהה הרננדז את מאוריסיו בכבודו ובעצמו. הרננדז העביר את מוט ההילוכים למצב רוורס, ובדהרה לאחור הוריד את מאוריסיו, חרדת הכפר כולו, שלפני שהבין מה קורה היה שכוב על האדמה ללא רוח חיים. חלקיק שניה עברה, ולא יותר, עד שהררנדז, שהיה בשלב הזה בלב הכנופיה ההמומה, הבין שישנה רק דרך אחת שתמנע מנאמניו של מאוריסיו המת מלנקום בו או באנשי הכפר. הרננדז שילב לדרייב, לפת את ההגה בשתי ידיו, נשם נשימה עמוקה והעביר את הרגל מדוושת הבלם אל זו של הדלק בלחיצה עמוקה. הגלגלים הסתובבו במהירות וענן אבק התפזר באויר עם המון אבנים שהתעופפו לכל עבר. הטנדר זינק קדימה. לא יותר משלושים מטרים הפרידו בין הרננדז והטנדר שלו לבין הצוק והקניון העמוק. הרכב התעופף ברווח שבין השמים ותחתית הקניון כאילו שמשהו מונע ממנו מלהיכנע לכוח המשיכה, עד שלבסוף צנח כמשקולת אדירה. התפוצצות אדירה לא השאירה זכר מהטנדר, למעט דבר אחד, שהפך לסמל הגבורה בכפר ועבר למשמרת, בכל שנה, לאלוף החדש במשחק הצבעים. זו הייתה מראת הצד של הטנדר, שנשארה שלמה. נאצ'ו, מרוב עצבים על זה שחוליו בכלל מטיל ספק באמיתות סיפור הגבורה של הרננדז, חטף את הסעיף ופוצץ את הכניסה למכרה הפחם הדרומי, שהיה בבעלותו של חוליו, עם מאה קילוגרם של דינמיט. שלושה ימים לקח לחלץ משם את עשרים וארבעה הכורים, שמזל שהפיצוץ פוצץ גם את הצינור שמוביל מים לכפר, כי לכפר אמנם לא היו מים זורמים במשך חמישה ימים, אבל רק ככה שרדו הכורים, שכל המים מהצינור המפוצץ התחילו לזרום לכיוונם.

אבל הפעם נאצ'ו לא חטף את הסעיף, הוא חייך ואמר: "יאללה, נזוז! הא מני, נזוז?". מני נעמד וסימן עם הראש: "יאללה". אלפרד הזדקף מיד ולא האמין, "שלושה ימים אנחנו יושבים ומחכים, ופתאום זהו? הולכים? מפסיקים לחכות, מפסיקים?" ואז, בפעם הראשונה מאז שפרץ הסכר, לפני שש עשרה שנה, מני דיבר: "לפעמים, כשזה לא מוביל לשום מקום, אתה צריך לדעת להפסיק". 

היה היה פעם מלך שאהב חצילים

היה היה פעם מלך שאהב חצילים. המלך כל כך אהב חצילים עד שכל השתילים בממלכה היו חצילים. כל הערוגות היו ערוגות חצילים. כל הגינות, הצמחים בצדי הדרכים, העצים, השיחים – הכל היה חצילים. לאנשים שגרו בממלכה של המלך שאהב חצילים היה כדאי מאוד לאהוב חצילים, אחרת לא היה להם הרבה מה לאכול. אפילו חולים שהיו אלרגים לחצילים קיבלו מהרופא מרשם לחציל אחר. המאכל הלאומי, או בעצם הממלכתי, היה חציל מטוגן בשמן חצילים, והמהדרין היו מוסיפין סלט חצילים. על דגל הממלכה היה מצויר חציל חתוך לשניים, ממולא בסלט חצילים ומסביבו, מעטרים את רקע הדגל, חצילים ברוטב עגבניות שהיו מכינים, כמובן, מחצילים.

הכל היה טוב, ורגוע, ונעים בממלכה של המלך שאהב חצילים. כולם אכלו חצילים, גידלו חצילים, דיברו על חצילים וכתבו שירים בסגנון:

"הוי, הוי, הוי, איזה חציל,

הוי, הוי, הוי, את המצב מציל.

הוי, הוי, הוי, איזהו הדביל

שלא אוהב חציל?"

הכל היה על מי מנוחות וחצילים עד לאותו אחר הצהריים שערער את השקט הממלכתי-חצילי, כמו את מצבו הנפשי של המלך. באותו אחר הצהריים הלא חצילי, חזרה בת המלך מחוג פיסול חצילים מיובשים, נכנסה לארמון, חיפשה את אביה וכשמצאה אותו, בדיוק עם סיום מסיבת העיתונאים החגיגית בנושא הורדת מחירי החצילים, אמרה:

"אבא, אנחנו צריכים לדבר."

"שבי בתי", ענה המלך בבהלה, "הכל בסדר?"

"הכל בסדר", הרגיעה הבת, "רק רציתי לספר לך שלפני כשבועיים פגשתי בחור. נפגשנו ממש במקרה, ככה סתם, ביציאה מהופעת המחול של "אורה חצילים". התחלנו לדבר ולאחר כארבע שעות דיבורים מצאנו את עצמינו מתקשים להיפרד." היא אחזה בכפות ידיו של המלך ואמרה בהתרגשות של אדם מאוהב – "הוא נפלא אבא, הוא פשוט מקסים, אני כל כך מאושרת."

המלך שאהב חצילים הרגיש איך עיניו מתחילות להתלחלח, ליבו הזרים אושר לכל חלקי גופו. "זה נפלא, פשוט נפלא. מתי אוכל לפגוש את אותו בחור? למה שלא תזמיני אותו הערב לארוחה, יש לי מתכון חדש לסלט חצילים", התרגש והחל להתבלבל, "כן? הערב? כן? סלט? הערב? כן? כן?"

"אבא, יש עוד משהו אחד שאתה צריך לדעת לפני שתזמין אותו לארוחת ערב", השפילה ראש כמו שיודעת את תגובתו הצפויה של אביה הצפוי, "אבא, הוא לא אוכל חצילים."

"מה???" קם המלך מהכיסא

"אבא, הוא ממש לא אוהב חצילים"

"לא אוהב חצילים?", צעק המלך, "לא אוהב חצילים?", חזר על צעקותיו. "זהו, נגמר, לא תראי יותר את הסורר, החוטא, מאבד התשובה לא ירא החצילים הלזה"

"אבא..." ניסתה הבת

"לא רוצה לשמוע יותר, אני צריך חציל!" המלך ניגש אל השולחן והוציא מהמגירה חציל קטן ושם מתחת ללשון.

"אבא", המשיכה הבת, "האמת היא שגם אני לא אוהבת כל כך חצילים, ואפילו אתמול..."

"די, זהו" חתך את דבריה המלך שאהב חצילים, "אני לא רוצה לדעת ולא רוצה לשמוע, הנושא הזה מחוצל, הא....מחוסל!"

"אבא", התעקשה, "אתה חייב לשמוע, אתמול אכלתי בורקס עם תרד וזה היה מדהים".

המלך פתח עיניים בגודל של חציל והתמוטט. הצוות הרפואי שהגיע ממש מיד, החדיר למלך עירוי חצילים ששיפר במעט את מצבו, הפיזי לפחות.

הבת ניגשה אל המלך. הוא עצר אותה בתנועת יד ולחש אל החדר בקול שבור – "הסתלקי מממלכתי וקחי אתך את חברך הטמא. אינני רוצה לראות את פנייך יותר."

היא הסתכלה באביה המלך, המלך שאהב חצילים, הסתובבה סיבוב לא חצילי, יצאה מהחדר יציאה ממש לא חצילית, ולא חזרה שוב אל הממלכה שאוכלים בה רק חצילים.

בעלי תפקידים שקשה למצוא בחברה עסקית

בעלי תפקידים שקשה למצוא בחברה עסקית

- רכז הומור עצמי

- סמנכ"ל שאיפות - נשיפות

- ליצן מנכ"ל

- סגן מנהל מחלקת קפיצות צפרדע

- אחראי מציאת גרביים תואמות

- נוטע תקוות שווא

- רכז הוספת דגש בבג"ד כפ"ת בראש מילה טובה

- אחראי דריכה על יבלות

- ממונה על זריעת מלח על הפצעים

- מנהל תחום זריעת חול בעיניים

ברווז אחד הכנסתי לכיס

ברווז אחד הכנסתי לכיס, את השני הנפתי בחצי סיבוב ותליתי אותו על הכתף. הפתיעה אותי הקלות בה הצלחתי להתארגן כל כך מהר, בייחוד אחרי שנפתלי הבטיח לי ש"מכאן ועד גשר טולדנו זה מינימום, ותקשיב לי טוב מה אני אומר לך, זה מינימום חצי שעה". אחרי עשרים דקות של הליכה הגעתי לגשר.  הייתי יכול לקחת עוד ברווז, חשבתי, זה היה הרבה יותר נחמד להיכנס עם שלושה. נכנסתי להאנגר הענק. קידם את אוזניי רעש מנועים ומכונות מעורבב בהמולת עובדים מזדרזים, מלגזות וכלי עבודה.

הוצאתי את הברווז מהכיס והנחתי אותו, יחד עם זה שהורדתי מהכתף, על שולחן גדול, לצד השלט עליו כתוב: "ברווזים - הנח כאן. אין להשאיר ברווזים ללא השגחה". "שלום", קראתי בקול רם. התחלתי לתור אחרי מישהו שייתן לי מענה. "שלום", קראתי שוב. שמעון הגיח מאחורי קיר המחסן הדרומי. "אז תגיד לו שייקח את החשבוניות המסריחות שלו ואת הדפים הצבעוניים וידחוף אותם, אתה יודע לאן", צעק אל תוך הטלפון הנייד שלו, תוך כדי הליכה לכיווני. עד שהגיע לשולחן הנחת הברווזים עוד הספיק לעצור ולהדגיש בקול רם ביותר אל תוך הטלפון ש"ממש לא מעניין אותי מה זה אומר, שמעת אותי? ממש לא מעניין אותי". "כן? מה? כמה הבאת?", שמעון פנה אליי, תוך שהוא מכניס את הטלפון לכיס. "שניים", אמרתי, "באתי ברגל, נפתלי אמר לי שייקח חצי שעה". שמעון הסתכל עליי כלא מבין "נפתלי מהרכש?" שאל. הוא לא המתין שאענה והמשיך בעצמו "תמשיך להקשיב לנפתלי, תגמור כמו וייצמן, במחלקת אספקה". "למה זה מקומט?" שאל והצביע על אחד הברווזים. "הוא היה אצלי בכיס, אולי בגלל זה". "קח אותו ליישור, זריז, אני חייב לצאת מוקדם היום". "איפה זה היישור? אף פעם לא הייתי שם". "איך זה יכול להיות?" השתומם שמעון, "לא משנה, בוא", אמר והתחיל ללכת בלי לוודא שאני אכן הולך אחריו. שמעון הלך ונעצר ליד דלת כחולה, דיי גדולה, דלת מתכת, בלי ידית. "דימיטרי" צעק שמעון "דימיטרי". "זה אידיוט שזה משהו". "מי?" לא הבנתי. "דימיטרי. זה אידיוט שזה משהו". "דימיטרי" צעק בפעם השלישית. "כמה?" נשמעה צעקה מצידה השני של הדלת. "אחד", צעק חזרה שמעון "וזריז, אני ממהר היום". "אני לא מיישר אחד. תחליף". "אני לא מחליף", קבע שמעון, "תצא עכשיו, קח אותו ותיישר. וזריז, אני ממהר היום" "פשוט אידיוט". אחרי כעשרים שניות ללא מענה, שמעון לקח, ללא אזהרה מוקדמת, את הברווז המקומט מהיד שלי. לקח והלך לאורך הקיר. עד שנעלם בתוך דלת קטנה שהיתה ממוקמת בקצה הקיר. הסתובבתי לאחור, לא יודע למה, אולי היה רעש או משהו אחר שגרם לי להסתובב. חוף ים קריבי, דקלים, בר משקאות ומוזיקת רגיי ניצבו ונשמעו בדיוק היכן שקודם לכן עמד שולחן הנחת הברווזים. "שמעון" קראתי "שמעון, אני לא קונה את זה. נפתלי אמר לי שתנסה משהו כזה. אני לא מוכן. קח את שני הברווזים ותחזיר לי את המציאות שלי". הסתובבתי חזרה, הדלת הכחולה כמעט נעלמה, אבל אז חזרה שוב, בהתחלה חזרה אדומה ואז הפכה שוב לכחולה. שמעון יצא מהדלת הקטנה, כשבידו הברווז, מיושר, ובידו השנייה בקבוק עראק. "אתה לוקח מציאות קריביים", אמר, "אתה מקבל בקבוק עראק זחלאווי מתנה. כדאי לך". "עזוב, שמעון, בחייאת, אני לא אוהב להחליף מציאויות, זה עושה לי בחילה. וגם יש הנחיה של משאבי אנוש שאסור להחליף בזמן העבודה". "משאבי אנוש בתחת שלי. תגיד להם שיבואו וינסו להיפטר משש עשרה מציאויות שנשארות לי כל חודש, וזה עוד מעבר לפגומים שאני מעביר לצדקה". "נמאס לי, נמאס, כמה אפשר? ועל מי זה נופל בסוף? על משאבי אנוש? לא. עליי. עליי ועל הצוות שלי. תאמין לי הם קורעים את התחת שלהם כל יום, בסוף באה זאת ממשאבי אנוש, הנמוכה, עם השיער האדום שמדברת כמו יתוש" "שולה", הוספתי, "כן, שולה. נכנסת לישיבת צוות שלנו ואומרת שאנחנו לא עומדים ביעדים וחודש שעבר נשארנו עם עודף של שש מאות וחמישים ברווזים. אבל עזוב, מה אני מספר לך את זה?". הרגשתי מאוד לא נוח. הרגשתי שאני צריך להישאר, לגלות עוד קצת אמפטיה, או סימפטיה, אני אף פעם לא זוכר מה ההבדל ביניהם. אבל זה גם הביך אותי, לראות ככה את שמעון, שבכל זאת היה יכול להיות אבא שלי, מתלונן ומתוסכל. "יאללה, שמעון, תביא", שמעתי את עצמי אומר, "אני אקח מציאות. תביא". "עזוב", אמר שמעון, עזוב, נסתדר". "לא, לא, באמת, תביא, יאללה" שמעתי את עצמי שוב. "אתה בטוח?" שאל, "כן, כן, בטוח, תביא. תגיד, שמעון, כמה ברווזים זה מציאות?". "תלוי איזו מציאות ואיזה ברווזים", ענה שמעון, "בוא נגיד, שמארבעים חמישים ברווזים טובים אנחנו מסוגלים להרים מציאות סבירה. מה תיקח? קאריביים?" "לא, לא קאריביים. נשאר לכם עפולה של שנות השבעים" "לא, ממש לא, זה נחטף כמו לחמניות, איך שזה יוצא. יש לנו פרדס כץ של שנות התשעים, רוצה?" "לא, לא, ממש לא. מה יש לכם משהו נחמד שאני יכול להביא לסוף שבוע הביתה?". שמעון הניח את בקבוק העראק על השולחן, התכופף והוציא קלסר מתחתית שולחן הנחת הברווזים. הוא הניח את הקלסר על השולחן ואמר "בוא נראה מה יש". אמר והתחיל לדפדף בין פרסומים שונים של מציאויות, עטופים בניילוניות קשיחות. "הופה", עצר והצביע על אחד הפרסומים, "כח הדחיפה", אמר, הרים את הראש והסביר, תוך שהוא מדגים בתנועות ידיים, שזו מציאות שבמקום כוח המשיכה יש כוח הדחיפה. בתנועות יד וראש הבהרתי שלא ממש נראה לי, "מה עוד יש מעניין?". שמעון המשיך לדפדף. קול פיצוץ, מלווה בפרץ פתאומי של מוזיקה קלאסית, נשמע מעבר לקיר. "דימיטרי? דימיטרי, הכל בסדר?" צעק בלי להרים את הראש ובלי להפסיק לדפדף. "דימיטרי?" קרא שוב. "כן, כן, הכל טוב. מי שוב לא סגר את השסתום של המציאות של הצדק החברתי? אי אפשר לעבוד ככה, אי אפשר" קבע הקול של דימיטרי מעבר לקיר.

הסתכלתי על שמעון.

מתחתי את הצוואר מעט לאחור.

היה לי נדמה כאילו השתרר שקט מוחלט.

"צדק חברתי?" שאלתי.