יום חמישי, דצמבר 13, 2012

הם ישבו שם שלושה, נאצ'ו, מני ואלפרד

הם ישבו שם שלושה, נאצ'ו, מני ואלפרד. על הראשים של שלושתם כובעים רחבי שוליים ועל פניהם חיוך מעוטר בסיגר עבש ושיניים רקובות. כל שלוש דקות היה אלפרד מיישר את הגב, נאנח ושואל: "נאצ'ו, כמה זמן עוד?" וכל שלוש דקות היה נאצ'ו עונה בקול הצפצפני שלו: "אם היא לא מגיעה בעשרים דקות הקרובות, אני זז. הא מני? עשרים דקות וזזים, נכון?" ומני היה מהנהן ושותק. מני תמיד שתק, גם אחרי שניצח את חוליו בתחרות הצבעים וזכה במקום הראשון במחוז וגם אחרי שחוליו חטף לו את הפרס, מראת הצד המקורית מהטנדר של הרננדז, וניפץ אותה על הריצפה, הוא שתק. מני תמיד שתק. אחרי חצי שעה, כשאלפרד שאל בפעם המי יודע כמה: "נאצ'ו, עוד כמה זמן?", נאצ'ו קם, ירק את שארית הסיגר והסתכל על אלפרד. אלפרד נבהל שמני שוב קיבל את הסעיף, כמו אז בבר, כשמיגל הפוזל הוריד כסא על הראש של חורחה הפסנתרן, דבר שגרם לנאצ'ו לחטוף פתאום את הסעיף כי כבר נמאס לו מזה שכבר אי אפשר לשבת בשקט בבר ולשחק צבעים. סניורה דומה, אשתו של נאצ'ו, שכל כך פוחדת שבעלה יחטוף שוב את הסעיף מכינה לו את החביתות הקטנות מהתרד, שהן הדבר היחידי שיש לו סיכוי להרגיע אותו. גברת דומה מקווה שאם יקרה שוב מקרה ובעלה יחטוף את הסעיף, יאכל ואולי יירגע. סניורה דומה זוכרת מצוין את ערב ראש השנה שלפני חמש שנים כשנאצ'ו היה בטוח ששמע את חוליו אומר שהסיפור על הרננדז הוא סיפור לא נכון. הרננדז, שמשך אחריו את הכנופייה של מאוריסיו וככה הציל את כל הכפר מפוגרום אחד גדול, היה גיבורו של נאצ'ו. סיפור הגבורה של הרננדז הסתיים בצורה טרגית כשהרננדז, לאחר שהציל את הכפר, מצא את עצמו בין הצוק לבין כל הכנופיה של מאוריסיו שכבר סגרה עליו. דרך מראת הצד של הטנדר שלו זיהה הרננדז את מאוריסיו בכבודו ובעצמו. הרננדז העביר את מוט ההילוכים למצב רוורס, ובדהרה לאחור הוריד את מאוריסיו, חרדת הכפר כולו, שלפני שהבין מה קורה היה שכוב על האדמה ללא רוח חיים. חלקיק שניה עברה, ולא יותר, עד שהררנדז, שהיה בשלב הזה בלב הכנופיה ההמומה, הבין שישנה רק דרך אחת שתמנע מנאמניו של מאוריסיו המת מלנקום בו או באנשי הכפר. הרננדז שילב לדרייב, לפת את ההגה בשתי ידיו, נשם נשימה עמוקה והעביר את הרגל מדוושת הבלם אל זו של הדלק בלחיצה עמוקה. הגלגלים הסתובבו במהירות וענן אבק התפזר באויר עם המון אבנים שהתעופפו לכל עבר. הטנדר זינק קדימה. לא יותר משלושים מטרים הפרידו בין הרננדז והטנדר שלו לבין הצוק והקניון העמוק. הרכב התעופף ברווח שבין השמים ותחתית הקניון כאילו שמשהו מונע ממנו מלהיכנע לכוח המשיכה, עד שלבסוף צנח כמשקולת אדירה. התפוצצות אדירה לא השאירה זכר מהטנדר, למעט דבר אחד, שהפך לסמל הגבורה בכפר ועבר למשמרת, בכל שנה, לאלוף החדש במשחק הצבעים. זו הייתה מראת הצד של הטנדר, שנשארה שלמה. נאצ'ו, מרוב עצבים על זה שחוליו בכלל מטיל ספק באמיתות סיפור הגבורה של הרננדז, חטף את הסעיף ופוצץ את הכניסה למכרה הפחם הדרומי, שהיה בבעלותו של חוליו, עם מאה קילוגרם של דינמיט. שלושה ימים לקח לחלץ משם את עשרים וארבעה הכורים, שמזל שהפיצוץ פוצץ גם את הצינור שמוביל מים לכפר, כי לכפר אמנם לא היו מים זורמים במשך חמישה ימים, אבל רק ככה שרדו הכורים, שכל המים מהצינור המפוצץ התחילו לזרום לכיוונם.
אבל הפעם נאצ'ו לא חטף את הסעיף, הוא חייך ואמר: "יאללה, נזוז! הא מני, נזוז?". מני נעמד וסימן עם הראש: "יאללה". אלפרד הזדקף מיד ולא האמין, "שלושה ימים אנחנו יושבים ומחכים, ופתאום זהו? הולכים? מפסיקים לחכות, מפסיקים?" ואז, בפעם הראשונה מאז שפרץ הסכר, לפני שש עשרה שנה, מני דיבר: "לפעמים, כשזה לא מוביל לשום מקום, אתה צריך לדעת להפסיק". 

אין תגובות: