ברווז אחד הכנסתי לכיס, את השני הנפתי
בחצי סיבוב ותליתי אותו על הכתף. הפתיעה אותי הקלות בה הצלחתי להתארגן כל כך מהר,
בייחוד אחרי שנפתלי הבטיח לי ש"מכאן ועד גשר טולדנו זה מינימום, ותקשיב לי
טוב מה אני אומר לך, זה מינימום חצי שעה". אחרי עשרים דקות של הליכה הגעתי
לגשר. הייתי יכול לקחת עוד ברווז, חשבתי,
זה היה הרבה יותר נחמד להיכנס עם שלושה. נכנסתי להאנגר הענק. קידם את אוזניי רעש
מנועים ומכונות מעורבב בהמולת עובדים מזדרזים, מלגזות וכלי עבודה.
הוצאתי את הברווז מהכיס והנחתי אותו,
יחד עם זה שהורדתי מהכתף, על שולחן גדול, לצד השלט עליו כתוב: "ברווזים - הנח
כאן. אין להשאיר ברווזים ללא השגחה". "שלום", קראתי בקול רם.
התחלתי לתור אחרי מישהו שייתן לי מענה. "שלום", קראתי שוב. שמעון הגיח
מאחורי קיר המחסן הדרומי. "אז תגיד לו שייקח את החשבוניות המסריחות שלו ואת
הדפים הצבעוניים וידחוף אותם, אתה יודע לאן", צעק אל תוך הטלפון הנייד שלו,
תוך כדי הליכה לכיווני. עד שהגיע לשולחן הנחת הברווזים עוד הספיק לעצור ולהדגיש
בקול רם ביותר אל תוך הטלפון ש"ממש לא מעניין אותי מה זה אומר, שמעת אותי?
ממש לא מעניין אותי". "כן? מה? כמה הבאת?", שמעון פנה אליי, תוך
שהוא מכניס את הטלפון לכיס. "שניים", אמרתי, "באתי ברגל, נפתלי אמר
לי שייקח חצי שעה". שמעון הסתכל עליי כלא מבין "נפתלי מהרכש?" שאל.
הוא לא המתין שאענה והמשיך בעצמו "תמשיך להקשיב
לנפתלי, תגמור כמו וייצמן, במחלקת אספקה". "למה זה מקומט?" שאל והצביע
על אחד הברווזים. "הוא היה אצלי בכיס, אולי בגלל זה". "קח אותו
ליישור, זריז, אני חייב לצאת מוקדם היום". "איפה זה היישור? אף פעם לא
הייתי שם". "איך זה יכול להיות?" השתומם שמעון, "לא משנה,
בוא", אמר והתחיל ללכת בלי לוודא שאני אכן הולך אחריו. שמעון הלך ונעצר ליד
דלת כחולה, דיי גדולה, דלת מתכת, בלי ידית. "דימיטרי" צעק שמעון
"דימיטרי". "זה אידיוט שזה משהו". "מי?" לא הבנתי.
"דימיטרי. זה אידיוט שזה משהו". "דימיטרי" צעק בפעם השלישית.
"כמה?" נשמעה צעקה מצידה השני של הדלת. "אחד", צעק חזרה שמעון
"וזריז, אני ממהר היום". "אני לא מיישר אחד. תחליף".
"אני לא מחליף", קבע שמעון, "תצא עכשיו, קח אותו ותיישר. וזריז,
אני ממהר היום" "פשוט אידיוט". אחרי כעשרים שניות ללא מענה, שמעון
לקח, ללא אזהרה מוקדמת, את הברווז המקומט מהיד
שלי. לקח והלך לאורך הקיר. עד שנעלם בתוך דלת קטנה שהיתה ממוקמת בקצה הקיר.
הסתובבתי לאחור, לא יודע למה, אולי היה רעש או משהו אחר שגרם לי להסתובב. חוף ים
קריבי, דקלים, בר משקאות ומוזיקת רגיי ניצבו ונשמעו בדיוק היכן שקודם לכן עמד
שולחן הנחת הברווזים. "שמעון" קראתי "שמעון, אני לא קונה את זה.
נפתלי אמר לי שתנסה משהו כזה. אני לא מוכן. קח את שני הברווזים ותחזיר לי את
המציאות שלי". הסתובבתי חזרה, הדלת הכחולה כמעט נעלמה, אבל אז חזרה שוב,
בהתחלה חזרה אדומה ואז הפכה שוב לכחולה. שמעון יצא מהדלת הקטנה, כשבידו הברווז,
מיושר, ובידו השנייה בקבוק עראק. "אתה לוקח מציאות קריביים", אמר,
"אתה מקבל בקבוק עראק זחלאווי מתנה. כדאי לך". "עזוב, שמעון,
בחייאת, אני לא אוהב להחליף מציאויות, זה עושה לי בחילה. וגם יש הנחיה של משאבי
אנוש שאסור להחליף בזמן העבודה". "משאבי אנוש בתחת
שלי. תגיד להם שיבואו וינסו להיפטר משש עשרה מציאויות שנשארות לי כל חודש, וזה עוד
מעבר לפגומים שאני מעביר לצדקה". "נמאס לי, נמאס, כמה אפשר? ועל מי זה
נופל בסוף? על משאבי אנוש? לא. עליי. עליי ועל הצוות שלי. תאמין לי הם קורעים את
התחת שלהם כל יום, בסוף באה זאת ממשאבי אנוש, הנמוכה, עם השיער האדום שמדברת כמו
יתוש" "שולה", הוספתי, "כן, שולה. נכנסת לישיבת צוות שלנו
ואומרת שאנחנו לא עומדים ביעדים וחודש שעבר נשארנו עם עודף של שש מאות וחמישים
ברווזים. אבל עזוב, מה אני מספר לך את זה?". הרגשתי מאוד לא נוח. הרגשתי שאני
צריך להישאר, לגלות עוד קצת אמפטיה, או סימפטיה, אני אף פעם לא זוכר מה ההבדל
ביניהם. אבל זה גם הביך אותי, לראות ככה את שמעון, שבכל זאת היה יכול להיות אבא
שלי, מתלונן ומתוסכל. "יאללה, שמעון, תביא", שמעתי את עצמי אומר,
"אני אקח מציאות. תביא". "עזוב", אמר שמעון, עזוב,
נסתדר". "לא, לא, באמת, תביא, יאללה" שמעתי את עצמי שוב. "אתה
בטוח?" שאל, "כן, כן, בטוח, תביא. תגיד, שמעון, כמה ברווזים זה
מציאות?". "תלוי איזו מציאות ואיזה ברווזים", ענה שמעון, "בוא
נגיד, שמארבעים חמישים ברווזים טובים אנחנו מסוגלים להרים מציאות סבירה. מה תיקח?
קאריביים?" "לא, לא קאריביים. נשאר לכם עפולה של שנות השבעים"
"לא, ממש לא, זה נחטף כמו לחמניות, איך שזה יוצא. יש לנו פרדס כץ של שנות
התשעים, רוצה?" "לא, לא, ממש לא. מה יש לכם משהו נחמד שאני יכול להביא
לסוף שבוע הביתה?". שמעון הניח את בקבוק העראק על השולחן, התכופף והוציא קלסר
מתחתית שולחן הנחת הברווזים. הוא הניח את הקלסר על השולחן ואמר "בוא נראה מה
יש". אמר והתחיל לדפדף בין פרסומים שונים של מציאויות, עטופים בניילוניות
קשיחות. "הופה", עצר והצביע על אחד הפרסומים, "כח הדחיפה",
אמר, הרים את הראש והסביר, תוך שהוא מדגים בתנועות ידיים, שזו מציאות שבמקום כוח
המשיכה יש כוח הדחיפה. בתנועות יד וראש הבהרתי שלא ממש נראה לי, "מה עוד יש
מעניין?". שמעון המשיך לדפדף. קול פיצוץ, מלווה בפרץ פתאומי של מוזיקה
קלאסית, נשמע מעבר לקיר. "דימיטרי? דימיטרי, הכל בסדר?" צעק בלי להרים
את הראש ובלי להפסיק לדפדף. "דימיטרי?" קרא שוב. "כן, כן, הכל טוב.
מי שוב לא סגר את השסתום של המציאות של הצדק החברתי? אי אפשר לעבוד ככה, אי
אפשר" קבע הקול של דימיטרי מעבר לקיר.
הסתכלתי על שמעון.
מתחתי את הצוואר מעט לאחור.
היה לי נדמה כאילו השתרר שקט מוחלט.
"צדק חברתי?" שאלתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה